לנד רובר מפסיקה את ייצור הדיפנדר

לאחר 68 שנות ייצור רצופות צוין בטקס במעמד בכירי לנד רובר וכל צוות העובדים באולם הייצור במפעל לנד רובר שבסוליהול באנגליה, יציאת האקזמפלר האחרון הנושא את השם האגדי Defender את פס הייצור.

לנד רובר דיפנדר החל את חייו תחת השם 'סדרה אחת' (Series 1) ב-1948, כעוד מוצר מאולתר של אחרי המלחמה, כאשר בריטניה – כיתר מדינות אירופה – היתה עסוקה בשיקום נזקי ההרס העצום של מלחה"ע ה-2, ובין היתר נזקקה לרכב שיעזור בשיקום החקלאות בבריטניה, המקור למזון הכה-נדרש. ברובר של לפני המלחמה התמחו במכוניות יוקרה דווקא, והתוכניות להפוך ליצרנית פרימיום נקטעו עם פרוץ הקרבות, וכיתר תעשיית הרכב בממלכה כך גויסה גם רובר למאמץ המשותף.
הדיפנדר נחשב דינוזאור בעולם הרכב ולא רק בשל גילו ומשך הייצור הארוך שלו, אלא בעיקר בשל עבודת ההרכבה הנעשית ברובה ביד, שיטות הייצור המיושנות, הקושי לעמוד בתקני הבטיחות המקובלים כיום והעלויות הגבוהות הכרוכות בייצור הסדרתי ההמוני של רכב שכזה. איפה תמצאו עוד יצרנית רכב שבשנת 2015 הפועלים בפס הייצור מחברים חלקי מרכב באמצעות ניטים?…

מפעל רובר הופצץ במהלך המלחמה והחברה עברה לייצר במחסנים מוסתרים ואטומים בפני יציאת אור בעיירה סלוליהול (למנוע הפגזות הגרמנים), שם ייצר רובר מנועים למטוסי בריסטול של חיל האוויר המלכותי. ב-1945, עם שוך הקרבות, עלה מוריס ווילקס, המעצב והמתכנן הראשי האגדי של רובר, על הרעיון לייצר רכב חקלאי, שיהווה מעין שלב אבולוציוני בין טרקטור חקלאי, חזק, יעיל אך איטי ומוגבל ביכולת הובלת האנשים שלו, לבין רכב נוסעים ורכב מסחרי. ווילקס היה חקלאי והוא התגורר בחווה באנגלסיי. הוא היה בעליו המאושר של וויליס ג'יפ שנרכש מעודפי הצבא האמריקאי אשר שימש אותו כרכב רב תכליתי בחווה. פיתוח האונימוג בגרמניה באותה התקופה הולידה אצל ווילקס את הרעיון לייצר רכב זול לחקלאים, שידע "לעשות הכל". על בסיס אותו הוויליס שהיה בבעלותו תכנן ווילקס את הלנד רובר – המשוטט בארץ, בתרגום חופשי, וב-1948, לאחר כמה וכמה אבות טיפוס וניסויים ארוכים, נולד הלנד רובר הראשון שיוצר בחלקו אלומיניום וחובר במסמרות – סימן היכר מאפיין עד עצם היום הזה; השימוש באלומיניום נבע מהסיבה הפשוטה שפלדה וברזל היו מצרך נדיר לאחר המלחמה, ולוחות אלומיניום היו בשפע בכל המפעלים שעסקו בייצור כלי טייס או חלקי כלי טייס – דוגמת מפעל רובר, בין היתר. מהר מאוד התברר האלומיניום כגימיק מוצלח, שכן הוא לא נטה להחליד, משקלו קל ביחס לברזל או פלדה ויחד עם השימוש במסמרות לחיבור החלקים נוצרה הייחוד של הדיפנדר ואבותיו הקדומים, ייחוד שכאמור השתמר עד היום.

בסה"כ יוצרו במהלך השנים למעלה משני מיליון לנד רובר דיפנדר על תצורותיו ושמותיו השונים במהלך השנים; למעשה תחת השם 'דיפנדר' מיוצרים רכבי השטח הנודעים רק מאז 1983, אך היה זה גלגול נוסף ומודרני יותר של הלנד רובר המקורי, שנקרא לרוב על-שם אורך בסיס הגלגלים באינצ'ים. הנפוצים והמוכרים שבלנד-רוברים שקדמו לדיפנדר היו ה-88 הקצר וה-109 הארוך, שהוצעו באינספור גרסאות מרכב, כמו גם גרסאות ייעודיות ומיוחדות, לצד מוטציות שטח נוספות שהוצעו במהלך השנים על אותו הבסיס.

הביקוש המתמיד יחד עם שיקולי תדמית – שהרי כל המותג 'לנד רובר' נשען על המורשת הקרבית של הדיפנדר… – הם שהאריכו את ימי הענתיקה הזו הרבה מעבר למתוכנן – עד היום. אבל, מספיק זה מספיק, וכאמור הייצור בסוליהול שבאנגליה הופסק. על הדור הבא של הדיפנדר קיימות שמועות מזה שנים, אך באופן רשמי טרם פורסם כל פרט או רמז.

לכולם ברור שלדיפנדר מתוכנן יורש, והבטחה זו ניתנה גם על ידי לנד רובר עצמה, אך כאמור נכון להיום רב הנסתר על הגלוי. ממה שידוע ניתן להבין שמדובר יהיה ברכב שאף הוא ייועד לעבודה, לחיי שטח של ממש, הוא יהיה קשוח ועמיד ויוצע בכמה וכמה גרסאות מרכב – בדיוק כמו האגדה אותה הוא יחליף. מעודד בהחלט לשמוע את הבטחת מנכ"ל לנד רובר במהלך טקס הפסקת ייצור הדיפנדר כי לדור הבא "יהיה מראה ועיצוב שלא ניתן יהיה לטעות בו, ושידמה לדיפנדר הכה מוכר".

העתיד, על כל פנים, בהחלט נראה ורוד עבור לנד רובר, שכן מאז נרכשה החברה על ידי טאטא ההודית מידי פורד ב-2008 (יחד עם יגואר) – היא רק עולה ומצליחה, שכן השילוב בין הכסף ההודי, שדרוג המפעלים, מערכי הפיתוח והייצור כמו גם השיווק העולמי החזק מחד, והשארת מרכזי הפיתוח והעיצוב באנגליה מאידך, מוכיחים כי חששות חסידי המותג עם המעבר לידי טאטא היו לשווא, וכי הבעלות של קונצרן הענק ההודי עושה ללנד רובר רק טוב. נמשיך להמתין בסבלנות…